פרופ' מולי להד ממרכז המשאבים במכללת תל חי, אומר לערוץ 7 כי באופן כללי הצפי הוא ש85% מהילדים יעברו תקופה קשה בעקבות הפינוי ולאחריה יתאוששו, ו15 אחוז נוספים יסבלו מסימפטומים קשים שיהיו כרוניים, כמו בעיות חרדה והפרעות קשב וריכוז.
להד מחלק את חששותיו הנוספים לשתי קבוצות גיל. ביחס לבני הנוער והמתבגרים הוא אומר:"אנו מודאגים בעיקר מהם, לאור העובדה שחודשים רבים הם כבר מחוץ למערכת החינוך, ונמצאים בעיקר בפעילות אידיאולוגית של המאבק. אנו חוששים שאם המאבק יכשל, הם יתקשו לחזור למערכת של מוסד חינוכי, שיעורים מבחנים וכללים שמכתיבים להם. הם התרגלו בתקופה הזו להיות אלו שמכתיבים לעצמם את סדר היום, וגם לאחרים. החשש הוא שאם המשבר יקרה והם יצטרכו לחזור לשגרה, שעלולה להיות גם משעממת, זה יתן בהם את אותותיו על ידי אי הסתגלות לבית הספר , נטישת מערכת החינוך. גם אובייקטיבית יתכן שיהיו כאלו שיתקשו להשתלב כיון שנוצר להם פער גדול בחומר הלימודים והם יתקשו להשתלב חזרה מבחינת הידע וההבנה של החומר הנלמד. דבר נוסף הוא השבר האידיאולוגי שהם עלולים לסבול ממנו במידה ויראו שכל מאמציהם עלו בתהו והם לא הצליחו לשנות את המצב כנגדו נאבקו. זה עלול לגרום משבר נוסף".
ביחס לקבוצת הילדים אומר להד כי הוא מודאג מעצם נוכחותם בסיטואציה של פינוי:"אם הם יראו את הוריהם מושפלים או נפגעים זה ייצור אצלם משבר חזק, כי הם רואים את הדמות שמגנה עליהם במצב מושפל, מוכה. בנוסף, ייפגע גם היחס שלהם לכוחות הביטחון. ילדים קטנים שחינכו אותם כל הזמן שהצבא והמשטרה נועדו להגן ולעזור לנו, עלולים לתפוס אותם פתאום כאויב. ילדים רואים בשחור לבן והם יתקשו להבדיל בין הסיטואציות, כך שמאוחר יותר הם ימשיכו להתייחס לצבא ולמשטרה כאל אויבים. צריך לזכור שאחרי הכל יש גם מחר, והילדים האלו יגיעו למקום אחר בו ישמרו עליהם חיילים, והם עדיין צריכים להאמין שהחיילים מגינים עליהם. לכן חשוב שילדים פשוט לא ישתתפו כלל בסיטואציה הזו, ואם הם משתתפים ההורים צריכים להסביר להם מראש שהחיילים ימשיכו להגן עלינו אחר כך כי אחרת הילד יתבלבל ויאבד את חוש הביטחון הבסיסי שלו בעולם".
על פי עדויות של נוער שפונה מסיני, שמביאה פרופ' שפרה שגיא, עולה כי קבוצות מתבגרים מסוימות ישאו עימן צלקות לאורך זמן, ויתקשו להסתגל להמשך רגיל של החיים. פרופ' להד מכין גם צוותים רפואיים שיקלטו ילדים שיפונו, כיצד לא להתעמת עם הילדים ולהיות רגישים למצבם. "יש ילדים שיסרבו להזדהות בבית החולים, וזה מסוכן כי זה עלול לדחות את הטיפול. צריך להסביר להם שאין קשר בין הטיפול לבין המאבק שלהם ולהרגיע אותם".
להד מחלק את חששותיו הנוספים לשתי קבוצות גיל. ביחס לבני הנוער והמתבגרים הוא אומר:"אנו מודאגים בעיקר מהם, לאור העובדה שחודשים רבים הם כבר מחוץ למערכת החינוך, ונמצאים בעיקר בפעילות אידיאולוגית של המאבק. אנו חוששים שאם המאבק יכשל, הם יתקשו לחזור למערכת של מוסד חינוכי, שיעורים מבחנים וכללים שמכתיבים להם. הם התרגלו בתקופה הזו להיות אלו שמכתיבים לעצמם את סדר היום, וגם לאחרים. החשש הוא שאם המשבר יקרה והם יצטרכו לחזור לשגרה, שעלולה להיות גם משעממת, זה יתן בהם את אותותיו על ידי אי הסתגלות לבית הספר , נטישת מערכת החינוך. גם אובייקטיבית יתכן שיהיו כאלו שיתקשו להשתלב כיון שנוצר להם פער גדול בחומר הלימודים והם יתקשו להשתלב חזרה מבחינת הידע וההבנה של החומר הנלמד. דבר נוסף הוא השבר האידיאולוגי שהם עלולים לסבול ממנו במידה ויראו שכל מאמציהם עלו בתהו והם לא הצליחו לשנות את המצב כנגדו נאבקו. זה עלול לגרום משבר נוסף".
ביחס לקבוצת הילדים אומר להד כי הוא מודאג מעצם נוכחותם בסיטואציה של פינוי:"אם הם יראו את הוריהם מושפלים או נפגעים זה ייצור אצלם משבר חזק, כי הם רואים את הדמות שמגנה עליהם במצב מושפל, מוכה. בנוסף, ייפגע גם היחס שלהם לכוחות הביטחון. ילדים קטנים שחינכו אותם כל הזמן שהצבא והמשטרה נועדו להגן ולעזור לנו, עלולים לתפוס אותם פתאום כאויב. ילדים רואים בשחור לבן והם יתקשו להבדיל בין הסיטואציות, כך שמאוחר יותר הם ימשיכו להתייחס לצבא ולמשטרה כאל אויבים. צריך לזכור שאחרי הכל יש גם מחר, והילדים האלו יגיעו למקום אחר בו ישמרו עליהם חיילים, והם עדיין צריכים להאמין שהחיילים מגינים עליהם. לכן חשוב שילדים פשוט לא ישתתפו כלל בסיטואציה הזו, ואם הם משתתפים ההורים צריכים להסביר להם מראש שהחיילים ימשיכו להגן עלינו אחר כך כי אחרת הילד יתבלבל ויאבד את חוש הביטחון הבסיסי שלו בעולם".
על פי עדויות של נוער שפונה מסיני, שמביאה פרופ' שפרה שגיא, עולה כי קבוצות מתבגרים מסוימות ישאו עימן צלקות לאורך זמן, ויתקשו להסתגל להמשך רגיל של החיים. פרופ' להד מכין גם צוותים רפואיים שיקלטו ילדים שיפונו, כיצד לא להתעמת עם הילדים ולהיות רגישים למצבם. "יש ילדים שיסרבו להזדהות בבית החולים, וזה מסוכן כי זה עלול לדחות את הטיפול. צריך להסביר להם שאין קשר בין הטיפול לבין המאבק שלהם ולהרגיע אותם".